דצמבר 2016. פעם נוספת הוכחנו שהצדק סופו הן להיעשות והן להיראות.
בתום הליך ממושך וסוער לעיתים, קיבלנו פסק דין לטובתינו אשר עשה צדק עם הלקוח והשיב מבחינה כספית את המצב לקדמותו.
בית המשפט הוכיח שוב שגם אם תחנות הצדק טוחנות לאט לעיתים, הצדק בוא יבוא ויצא לאור.

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 33568-08-11 ק. ל. ואח' נ' ד"ר ת. ד.  ואח'
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופטת  מי-טל אל-עד קרביס
התובעת ק. ל.
ע"י ב"כ עו"ד זמי מור-מילברג
נגד 
הנתבע
צד שלישי
ד"ר ת. ד.
אליהו חברה לביטוח בע"מ
פסק דין 

לפניי תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לאחר שנטען כי הנתבע, רופא שיניים, טיפל בשיניה באופן רשלני. 

רקע

  1. התובעת, ילידת 1953 (כיום בת 63), קוסמטיקאית במקצועה. בין התאריכים פברואר 2008 ועד אוגוסט 2010, היא טופלה במרפאתו של הנתבע, רופא שיניים. לטענתה, הטיפול הרפואי היה רשלני ובעקבותיו נגרמו לה נזקים ממוניים ולא-ממוניים העולים כדי 920,000 ₪, נוסף על הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. להוכחת טענותיה שברפואה, התובעת הגישה את חוות דעתו של רופא השיניים ד"ר שלמה ברק אשר חיווה דעתו כי ביצוע השתלים, הכתרים וטיפולי השורש בפיה כמו גם המעקב אחר החלמתה, היה לקוי. עוד הוסיף כי רשומות רפואיות שניהל הנתבע היו חלקיות ולקויות ולא ביטאו את מהלך הטיפול כפי שהיה בפועל (ראו חוות הדעת של ד"ר ברק מתאריך 13.2.11, נספח 6 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).
  1. הנתבע כפר בחבות וטען כי תוכנית הטיפול שבוצעה בפיה של התובעת בוצעה במיומנות, בזהירות ובאופן מקצועי על פי פרקטיקה רפואית מקובלת, כך שהוא לא התרשל ולא גרם לה כל נזק. להוכחת טענותיו שברפואה, הנתבע הגיש את חוות דעתו של ד"ר אלי סימון, שעיקרה כי השתלים שהושתלו בפיה של התובעת נקלטו בשיעור הצלחה מקובל, הכתרים שבוצעו נעשו על פי הכללים המקובלים, ונזקיה של התובעת, אשר איבדה רבות משיניה הטבעיות עוד קודם לטיפול, נגרמו כתוצאה מאי-שמירה על היגיינת הפה וגורמי סיכון (עישון וסוכרת) מהם סבלה (ראו חוות הדעת של ד"ר סימון מיום 12.4.12, נספח י' לתצהיר עדות ראשית של הנתבע).
  1. בשל הפערים בין חוות הדעת כפי שהוגשו על ידי הצדדים, בית המשפט (כבוד השופט קידר) מינה את פרופ' מיכה פלד כמומחה מטעם בית המשפט בתחום פה-ולסת לבדיקתה של התובעת ולקביעת ממצאים לגבי מצבה הרפואי בעקבות טיפול השיניים (ראו החלטה מתאריך 25.6.12). מחוות הדעת שהגיש המומחה עולה, בתמצית, כי תוכנית הטיפול שהוצעה ובוצעה על ידי הנתבע היתה בבחינת טעות נוכח מחלות שונות מהן סובלת התובעת אשר הפכו אותה למועמדת לטיפול שמרני, שלא כמו שהוצע ובוצע בפועל; במהלך הטיפול עצמו בוצעה פעולה ('חשיפת שתלים') שעל פי הספרות המקצועית היה צריך לדחות את ביצועה; בלסת התחתונה היה אפשר לטפל בצורה יותר שמרנית; והנתבע לא יידע את התובעת על הסיכונים הכרוכים בתוכנית הטיפול המוצעת, בפרט נוכח מצבה הבריאותי (ראו חוות הדעת מתאריך 28.3.13, נספח 9 לתצהיר התובעת). (להלן: "חוות הדעת של פרופ' פלד").

הצדדים לא זימנו את המומחים לחקירה על חוות דעתם.

  1. צד נוסף בתיק זה הוא הצד השלישי, אליהו חברת לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו"). זו ביטחה את הנתבע בפוליסת אחריות מקצועית בין התאריכים 1.7.06 ועד 30.6.09 משמע, בחלק מהתקופה בה טיפל הנתבע בשיניה של התובעת (להלן: "הפוליסה"). דא עקא כי הפוליסה היתה מבוססת על "מועד התביעה", כך שלצורך קבלת כיסוי ביטוחי על הפוליסה להיות בתוקף בעת הגשת התביעה למבוטח (הנתבע). במקרה דנן, הנתבע קיבל את ההודעה על התביעה בתאריך 15.9.11, למעלה משנתיים לאחר תום תקופת הפוליסה, ומכאן סירובה של אליהו להעניק לו כיסוי ביטוחי בגין האירועים נשוא התיק. לפיכך, שלח הנתבע לאליהו הודעה לצד שלישי על מנת לחייבה לשפותו, ככל שיחויב כלפי התובעת.

הנה כי כן, המחלוקות שלפניי מתמקדות בתביעה – יחסים שבין התובעת לנתבע, כאשר התובעת טוענת טענות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה ופגיעה באוטונומיה. ככל שיוכרע כי הנתבע אחראי לנזקיה של התובעת, בית המשפט יידרש גם להודעה לצד שלישי – ליחסים החוזיים שבין הנתבע לבין הצד השלישי.

התביעה (תובעת-נתבע)

  1. אין מחלוקת כי התובעת סובלת מסוכרת סוג II המאוזנת תרופתית. כמו כן היא עישנה שנים רבות (כולל בזמן הטיפול), ובשל מחלת חניכיים כרונית, מתקדמת, איבדה את שיניה בלסת העליונה בגיל יחסית צעיר ועשתה שימוש בתותבת (פרוטוקול מיום 22.3.15 בעמ' 9 שו' 16 – עמ' 10 שו' 1 [להלן: "הפרוטוקול"]. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה). התובעת גם סובלת מאוסטאופניה קשה של גיל הבלות והיא מטופלת תרופתית (ביספוספונטים) בגין האמור (חוות הדעת של פרופ' פלד, בעמ' 2). כל אלה הופכים אותה "למועמדת לטיפול כמה שיותר שמרני" כפי שקבע מומחה בית המשפט, ואף הנתבע מסכים לקביעה זו (סיכומיו, בעמ' 6).
  1. בתחילת שנת 2007, התובעת פנתה למרפאת פה-ולסת בבית החולים איכילוב, על מנת לבדוק אפשרות לביצוע שתלים בלסת העליונה (מחוסרת השיניים), כהכנה לשיקום קבוע בעזרת גשרים. לאחר בדיקתה שם, נמצא כי בשל חוסר עצם מספק לא ניתן לבצע שיקום קבוע בעזרת גשרים, ואף הובהר לה שאין כל ביטחון שטיפול באמצעות שיקום קבוע בו היא חפצה יצליח או יחזיק מעמד (עמ' 10 שו' 14-28, עמ' 11 שו' 2-4). על כן, הוצעה לה תוכנית טיפול אחרת – השתלת עצם דו-צדדית ברצפת הסינוס ('הרמת סינוס') ולאחר מכן החדרת ששה שתלים לצורך תותבת נשלפת שתיתמך בהם (ראו רשומה רפואית מבית החולים איכילוב, נספח 1 לתצהיר עדות התובעת). תותבת "נשלפת" משמעה, תותבת עשויה אקריל [להבדיל מחרסינה, שיש הסבורים כי היא כבדה יותר] המוברגת למספר שתלים בלסת כאשר מידי תקופה יש לפרק אותה ולנקות אותה (הנתבע, עמ' 20 שו' 30-33). ואכן, התובעת ביצעה בבית החולים איכילוב את ניתוח השתלת העצם, ובחודש ינואר 2008 נרשם ברשומה הרפואית שם: "CT לאחר הרמת סינוס נראה טוב. ממליץ להמשיך עם תוכנית הטיפול" (ראו הערה מתאריך 1.1.08 ברשומה, נספח 1 לתיק מוצגי התובעת).
  1. אלא, שהתובעת לא השלימה עם חוות דעתם והמלצתם של רופאי בית החולים איכילוב לבצע את שיקום הלסת העליונה כשהוא המבוסס על שתלים ותותבת נשלפת. בעקבות מודעה שראתה בעיתון, היא פנתה בחודש פברואר 2008 למרפאתו של הנתבע, לקבל ייעוץ. תוכנית הטיפול שהציע לה הנתבע היתה לשיקום קבוע, וכללה – בלסת העליונה: ניתוח להרמת רצפת האף ולאחריו החדרת 12 שתלים שיתמכו במבנים ובכתרי חרסינה. בלסת התחתונה הוצעה תוכנית טיפול הכוללת: עקירתן של 2 שיניים קדמיות (41, 42), ביצוע שתלים ב- 4 שיניים אחוריות (שיניים 35, 37, 46 ו – 47) וביצוע טיפולי שורש ב- 5 שיניים נוספות (שיניים 31, 32, 33, 43 ו – 44). כל אלה כתמיכה למבנים ולכתרי חרסינה גם בלסת התחתונה (ראו תוכנית טיפול, נספח 2 לתיק מוצגי התובעת).


עוולת הרשלנות

התובעת טוענת שהנתבע התרשל בשיטת הטיפול שנבחרה, בביצוע הטיפול ובמעקב אחריה.

  1. סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין עוסקים בעוולת הרשלנות שיסודותיה בקיומה של חובת זהירות, הפרתה [התרשלות] ונזק שנגרם כתוצאה מכך. בתמצית, שכן הדברים כבר הושרשו בפסיקה עניפה, לרופא, ורופא שיניים בכלל זה, חובת זהירות מושגית כלפי מי שנמצא בטיפולו. הטיפול עצמו חייב שיהיה בהתאם לפרקטיקה רפואית מקובלת, כאשר הרופא נוקט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע סכנה ונזק, תוך שהוא מבסס את החלטותיו על ידע וספרות מקצועית עדכניים (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3) 784, 788 (1996); פסק דינו של כבוד השופט בייסקי בע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 172 (1991)). חובת הזהירות מתחילה משלב האבחון, דרך ההחלטה על הטיפול והטיפול עצמו, ומטבע הדברים חוזר התהליך על עצמו שכן הטיפול מחייב מעקב ומתן התייחסות רפואית לממצאים נוספים הבאים לידיעת הרופא לאחר מכן (השוו: ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט(3) 253, 262 (1985)).

לא יכולה להיות מחלוקת כי גם במקרה המסוים שלפניי, הנתבע כמי שמטפל בשיניה של התובעת, היה צריך לצפות כי אם לא יעמוד בקריטריונים ובסטנדרטים רפואיים מקובלים, עלול להיגרם לתובעת נזק. הפרתה של חובת הזהירות (התרשלות) וככל שבעקבותיה נגרם נזק, מקימה עילת תביעה בעוולת הרשלנות.

שיטת הטיפול

  1. בכתב התביעה התובעת טענה כי לאור הערכתם של רופאי בית החולים איכילוב לפיה לא ניתן לבצע שיקום קבוע בפיה, לא ברורה תוכנית הטיפול שהוצעה לה ולא היתה הצדקה לבצע בה טיפולים שונים (סעיף 28 לכתב התביעה). אלא, שחוות הדעת הרפואית של המומחה מטעמה (ד"ר ברק) לא תמכה בטענה זו ולא ייחסה לנתבע רשלנות בבחירת תוכנית הטיפול הרפואי (שיקום קבוע). הטענות להתרשלות בחוות הדעת מתמקדות בעצם הטיפול שהיה לקוי, הן בפן הכירורגי הן בפן השיקומי. יתרה מכך, ד"ר ברק מטעם התובעת מציע בעצמו, בחוות דעתו, טיפול משקם קבוע על מנת להיטיב את נזקיה של התובעת (ראו בסעיף 7(ה) לחוות הדעת). בפועל, לאחר כישלון הטיפול אצל הנתבע, התובעת עברה לטפל בלסתותיה ובשיניה אצל שני רופאים נוספים – פרופ' צ'אושו וד"ר שלזינגר. הראשון, פרופ' צ'אושו הציע גם הוא תוכנית טיפול הכוללת השתלת בלוק עצם, שתלים ושיקום קבוע (לאחר הבראת הפה כמובן) (התובעת, עמ' 12 שו' 10-16). מומחה זה גם ביצע השתלת בלוק עצם בשתי הלסתות, והשתלת 8 שתלים בלסת העליונה (ראו כרטיס טיפול נספח 8 לתיק מוצגי התובעת). ד"ר שלזינגר, המומחה השני, המשיך את הטיפול לשיקום קבוע וביצע 3 שתלים בלסת התחתונה ואת גשרי החרסינה בשתי הלסתות (עמ' 12 שו' 20-21, כרטיס טיפול נספח 8 לתיק מוצגי התובעת). השוני בין הטיפול אצל הנתבע לבין הטיפול שבוצע לאחר מכן אצל פרופ' צ'אושו וד"ר שלזינגר נעוץ בעיקרו בשיטת השתלת העצם בלסת העליונה – הנתבע שתל בפיה של התובעת עצם מלאכותית (בניתוח להרמת רצפת האף), ואילו פרופ' צ'אושו שתל עצם אוטוגנית. מאחר שאין בחוות דעתו של מומחה בית המשפט (וגם לא בחוות דעתו של מומחה התובעת) התייחסות לשוני זה, אין אלא להסיק כי אין לכך משמעות, ושתי הטכניקות – מקובלות.

הנה כי כן, פרופ' צ'אושו יחד עם ד"ר שלזינגר הציעו וביצעו, בהצלחה ולשביעות רצון התובעת, על בסיס אותם גורמי סיכון שהיו קיימים אצלה, תוכנית טיפול דומה לזו של הנתבע – שיקום קבוע.

  1. מומחה בית המשפט חיווה דעתו כי בחירת הנתבע בתוכנית טיפול של שיקום קבוע ללסת העליונה היתה בבחינת "טעות קונספטואלית". אולם, חוות דעת של מומחה רפואי היא ראיה במסגרת כלל הראיות הבאות לפני בית המשפט. במסגרת החלטתו, רשאי בית המשפט להסתמך עליה או לדחותה, כולה או חלקה, הכל בהתאם לשיקול דעתו ובנסיבות העניין. אכן, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנותיו של מומחה רפואי שמונה על ידו (ע"א 9598/05פלוני נ' חברת ביטוח המגן בע"מ (2007) בפסקה 7). אך, משלא נטען מלכתחילה על ידי התובעת בחוות הדעת מטעמה כי הנתבע התרשל בבחירת שיטת הטיפול, לא ניתן לומר כי הונחה תשתית עובדתית מספקת לקביעה כי שיטת הטיפול שנבחרה על ידי הנתבע היתה בבחינת הפעלת שיקול דעת לקוי או רשלני. מכלול הראיות, לרבות העובדה כי זו תוכנית טיפול דומה לזו שהוצעה ובוצעה לאחר מכן, עשויות להצביע גם על מסקנה שונה מזו של מומחה בית המשפט – שבדק את התובעת כאשר בפיה היו עדיין המתקנים הזמניים ובטרם סיימה את הטיפול הקבוע אצל ד"ר שלזינגר. משכפות המאזניים מעויינות, אזי לאור נטל ההוכחה, במאזן ההסתברויות, המוטל לפתחה של התובעת, לא הוכחה התרשלותו של הנתבע בבחירת שיטת הטיפול.

הטיפול: חשיפת שתלים

  1. מומחה בית המשפט חיווה דעתו כי חשיפת השתלים בלסת העליונה בוצעה בחלוף 3 חודשים, בעוד שרצוי היה לעשות כן רק לאחר 6 חודשים. זאת, על מנת לאפשר אוסאואינטגרציה מוחלטת, ועל מנת שלא להעמיס מיידית גשר זמני על שתלים המצויים בלסת אטרופית. על פי הספרות, העמסה מיידית של גשר זמני על לסת הסובלת ממחלה פריודונטית מביאה לאחוז כישלון גבוה בקליטת השתלים (עמ' 4 בסעיף 2 לחוות הדעת של פרופ' פלד).
  1. עניין זה מהווה הרחבה של יריעת המחלוקת על ידי מומחה בית המשפט, לאחר שבכתב התביעה ובחוות הדעת של המומחה מטעם התובעת, אין טענה מעין זו. אוסיף כי מכרטיס הטיפולים אצל פרופ' צ'אושו ניתן לראות כי הוא עצמו חשף את 8 השתלים ששתל בלסתה העליונה של התובעת כ – 4-5 חודשים לאחר ההשתלה, ולא לאחר 6 חודשים. והטיפול שלו, הצליח. האמור לעיל ביחס לשיטת הטיפול שנבחרה על ידי הנתבע יפה גם לנושא חשיפת השתלים, ולא הוכח כי החשיפה המוקדמת, לכאורה, היתה פרקטיקה שגויה מיסודה או בכלל.

הטיפול: ביצוע השתלים, הכתרים והמעקב הרפואי  

  1. בעקבות הניתוח להרמת רצפת האף, מתארת התובעת כי היא סבלה מכאבים ונפיחות, הגשר הזמני שהותקן בפיה לחץ ונפל לעיתים קרובות, כמו גם נשבר ל – 4 חלקים ובכל פעם נדרש לבצע בו תיקונים. בשל מצבה, הנתבע הוציא מפיה שניים מהשתלים בלסת העליונה, והגשר הזמני נותר נתמך על 6 שתלים. במקביל, היא נותחה גם בלסת התחתונה, בעוד 5 משיניה הקדמיות נעקרו (במקום שתיים כבתוכנית הטיפול המקורית), והוחדרו ללסתה 8 שתלים. לטענתה, גם לאחר ניתוח זה היא סבלה מכאבים ומנפיחות כמו גם מריח רע בפיה. לדבריה, היא נאלצה לפקוד מידי שבוע את מרפאתו של הנתבע לשם הדבקת הגשרים. בין לבין, טיפולי השורש שבוצעו על ידי רופאה במרפאתו של הנתבע בוצעו באופן רשלני. חרף מצבה זה והופעת הפרשה מוגלתית בפיה, הנתבע החליף את הגשרים הזמניים בשתי הלסתות בגשרי חרסינה שלמים. לגשרים אלו היה לה קושי להסתגל, הם היו מגושמים, לרווחים שבינם לבין הכתרים חדרו שאריות מזון והריח הרע המשיך לדבוק בפיה. בחודש אוגוסט 2010 מצא הנתבע כי קיימת ספיגה של עצם סביב השתלים ויש לבצע ניתוח חניכיים לניקוי הדלקות סביב השתלים ולחזור על השתלות העצם.
  1. גרסתה זו של התובעת לגבי רצף האירועים לא עמדה במוקד חקירתה הנגדית, וממילא לא נסתרה. משכך, על רקע גרסה זו שעתה היא קביעה עובדתית, בולט החסר ברשומה הרפואית (כרטיס הטיפול) שנערך על ידי הנתבע.
  1. סעיף 17(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק זכויות החולה") שכותרתו "חובת ניהול רשומה רפואית", קובע:

"17.      (א)       מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית".

חובת התיעוד משרתת הן את ההליך הרפואי, הן את ההליך המשפטי והן את זכויות המטופל, ובבסיסה "עומד הצורך לאפשר טיפול טוב יותר למטופל על ידי מעקב צמוד אחר הטיפולים שניתנים לו" (ע"א 8146/13 ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפרוק) (2016) בפסקה 11). בידי הרופא המטפל השליטה במידע על אודות מהלך הטיפול שבוצע במטופל, ועל כן ככל שהרופא אינו עומד בחובתו על פי הדין, התרופה לכך היא באמצעות המכשיר המשפטי של העברת נטל ההוכחה מכתפי התובעת לכתפי הנתבע. הטעם לכך הוא כי בשל העדרו של רישום רפואי התובע עלול למצוא עצמו בפני קושי ראייתי להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברויות, ולכן – ביחס לאותן עובדות שלגביהן נגרם הנזק הראייתי – יועבר נטל ההוכחה לנתבע. אם לא ישכנע כי העובדות הן כטענתו, העובדות תקבענה כפי שטען התובע (ע"א 8842/08 עזבון המנוח לב ארי, ז"ל נ' ד"ר סרנת (2011) בפסקה 17); ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח(5) 54, 64 (2004)). מקום שבו הנזק הראייתי אינו בעניין בודד או ברישום ממוקד, אלא מקיף ושולל מהתובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, יעבור הנטל לנתבע באשר לכל יסודות העוולה (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נ(19 539, 551-552 (2001)).

  1. ובענייננו; עיון בכרטיס הטיפול מעלה כי הטיפול בלסת העליונה החל בחודש מרץ 2008, בלסת התחתונה ביוני 2008, וטיפולי השורש בוצעו ביולי 2008. בחודש פברואר 2009 החלו המדידות. תלונותיה של התובעת אינן באות כלל לידי ביטוי בכרטיס הטיפול בתקופה זו, ובכרטיס יש רק שלוש הערות ממועד מאוחר יותר, כשנה לאחר תחילת הטיפול: בחודש מרץ 2009 בוצע תיקון בגשר זמני תחתון, בחודש יולי 2009 צוין כי רואים נסיגה ורטקלית של העצם אך אין מקום להתערבות, ובחודש אוקטובר 2009 התובעת מתלוננת על נפיחות וניתן לה טיפול אנטיביוטי, "הוסבר כי אם הנפיחות ממשיכה לאחר סיום התרופה שתסור למרפאה להמשך בדיקה". לאחר מכן, במשך תשעה חודשים אין כל רישום רפואי וזאת עד לחודש אוגוסט 2010 כאשר בביקורת שנערכה נמצא כי ניכר תהליך של ספיגת עצם, בעיקר בלסת התחתונה, ונרשם כי יש מקום לביצוע אוגמנטציה של עצם (ראו כרסטת טיפולים נספח ג' לתיק מוצגים של הנתבע). לאחר האמור התובעת כבר פנתה לקבל חוות דעת ממומחה אחר.

אין בכרטיס הטיפול כל תיעוד של תלונותיה החוזרות והנשנות של התובעת ועל קיומם של כאבים, נפיחות וריח רע מהפה לאורך התקופה בה היתה מטופלת. על נפילות של גשרים והדבקתם – אין רישום. מדוע החליט הנתבע להוציא, שלושה חודשים לאחר ביצוע ההשתלה 2 שתלים מתוך 8 בלסת העליונה ? גם לכך אין כל תיעוד בכרטיס הרפואי. איזו בדיקה נערכה עובר להוצאת השתלים ? מה היה מצבם ? והיכן תיעוד של התדרדרות מצב שיניה ? אין לכך כל תיעוד בכרטיס הטיפול.

 הרישום הלקוי של הרשומה הרפואית הוא לפתחו של הנתבע אשר לא נתן כל הסבר לכך. לכן, בשל העדר המידע, ההנחות תהיינה לטובת התובעת. על פי חוות דעת המומחה מטעמה, ד"ר ברק, מבחינה כירורגית כל השתלים שביצע הנתבע הוחדרו בצורה לקויה ללסתות, כאשר סביבם התפתחו דלקות. ומבחינה שיקומית, הכתרים היו מגושמים וארוכים, ולאחר התקנתם על המבנים נותרו ביניהם מרווחים, דבר שאפשר חדירת חיידקים ורוק אשר גרמו לחדירת זיהום לחניכיים ולשתלים. נטל השכנוע עבר לנתבע להוכיח כי נתן ביטוי לתלונותיה החוזרות ונישנות של התובעת, וטיפל בהן.  בסיכומיו אין התייחסות לעניין זה. בניגוד לחוות דעתו של ד"ר סימון, מומחה הנתבע, כי השתלים נקלטו בשיעור הצלחה כמקובל, אזי בפועל, בעקבות הדלקות והתפשטותן, הנתבע עקר 2 שתלים, וד"ר צ'אושו עקר שתלים נוספים [כולל שתל שבוצע (ונקלט) בפיה של התובעת שנים רבות לפני הטיפול אצל הנתבע]. זהו אינו שיעור הצלחה כמקובל. אין מחלוקת כי בסופו של דבר התובעת נאלצה לעבור את הטיפול מחדש, לאחר שהנתבע התרשל בטיפול ובמעקב אחר שיניה. בכך נגרם לה נזק ממוני המתבטא בהוצאה הכספית הנוספת אותה היה עליה להוציא על מנת להבריא את פיה במידת האפשר, ולאחר מכן להתחיל בטיפול חדש. כמו כן נגרם לה נזק לא ממוני המתבטא בכאב וסבל שעברה.

  1. עוד יש לציין כי תוכנית הטיפול המקורית בלסת התחתונה כללה ביצוען של 2 עקירות (וכן 4 שתלים ו – 5 טיפולי שורש). בפועל בוצעו 5 עקירות (וכן 8 שתלים ו – 3 טיפולי שורש).

א.         מומחה בית המשפט חיווה דעתו כי בלסת התחתונה היה ניתן להסתפק בעקירת שתי שיניים בלבד שהיו מעורבות בזיהום, ובשאר השיניים לבצע טיפולי שורש ואולי להחדיר שני שתלים מכל צד באזורים מחוסרי השיניים. בתוכנית מעין זו, תוצאות הטיפול היו יותר צפויות והיו מונעות – בסופו של יום – את אובדן כל השיניים בלסת התחתונה והפיכתה של התובעת למחוסרת שיניים טבעיות בלסת זו (זהו המקום לציין כי בהמשך נדרש ד"ר שלזינגר לבצע 4 עקירות נוספות בלסת התחתונה על מנת להשלים את תוכנית השיקום הקבוע).

ב.         בניגוד ללסת העליונה שעברה תהליך של הרמת סינוס בבית החולים איכילוב וניתוח להרמת רצפת האף אצל הנתבע, הלסת התחתונה לא עברה טיפול מעין זה. ולמרות זאת, גם מומחה בית המשפט לא סבר כי יש בכך כדי להימנע מהחדרת שני שתלים באזורים מחוסרי השיניים (בחלק האחורי של הלסת התחתונה). עוד יש להדגיש כי ד"ר שלזינגר, שהמשיך בטיפול המשקם לאחר סיום הטיפול אצל פרופ' צ'אושו, ביצע גם הוא שתל בצד שמאל של הלסת, למרות שהשתלת בלוק העצם בצד זה (על ידי פרופ' צ'אושו), לא נקלטה. והטיפול כזכור, הצליח.

ג.          דומה כי את הסיכון שנטל הנתבע בהחדרת שתלים בלסת התחתונה שלא עברה השתלת עצם, נטל גם ד"ר שלזינגר, ומומחה בית המשפט גם הוא לא נזעק על כך. מכאן שבחירת תוכנית הטיפול בלסת התחתונה על ידי הנתבע לא היתה צעד רשלני. עוד אוסיף כי בלסתה התחתונה של התובעת בוצעו שלושה טיפולי שורש, על ידי רופאה ממרפאתו של הנתבע. למעט אזכור בחוות הדעת מטעם התובעת כי טיפולים אלו בוצעו בצורה לקויה, התביעה לא הוגשה נגד אותה רופאה, הנושא לא נטען כדבעי בסיכומים, ולא מצאתי לקבוע ממצא חיובי בקשר עם האמור. גם מומחה בית המשפט לא התייחס לטענה זו.

ד.         לא כך הוא לעניין עקירת השיניים; בתוכנית הטיפול המקורית, ציין הנתבע כי יעקור 2 שיניים בלבד, ובזמן אמת בחר לעקור 3 שיניים נוספות. קיים חוסר ברישום הכרטיס הרפואי מדוע נעקרו 3 שיניים נוספות. גם כאן, הנטל עובר לנתבע להוכיח כי עקירת השיניים היתה צורך רפואי. בחקירתו הנגדית הסביר כי "הרבה מאד פעמים רואים ששן שרצית להשאיר ולשמר הפרוגנוזה שלה היא פחות טובה מאשר חשבת על פי הצילום הפנורמי במיוחד כאשר הצילום פנורמי הוא לא תלת מימדי ואינו מדויק. ומסיבה זו תוך כדי כך שאני פותח אני רואה את הכל אני רואה את הניידות וחוסר ניידות רואה אם יש קיר אחד מחוסר עצמות או לא ולא משיקולים של כסף אני מציע למטופל ואז אני עושה את זאת ללא תשלום ואז אני עוצר לפני שאני מבצע את הטיפול הנ"ל, אני מסביר ללקוח שיש צורך בחריגה מתוכנית הטיפול ומקבל הסכמתו ואכן קיבלתי את הסכמתה של התובעת" (עמ' 22 שו' 22-28).

אך משלא העלה הנתבע עלי-כתב את הסכמתה זו של התובעת לאחר שסיים לבצע את ההליך, לא פירט בכרטיס הטיפול מה היו הטעמים לעקירתן של שיניים נוספות אלו, ומאחר שמדובר במחלוקת עובדתית שהתובעת אינה יכולה להוכיח בשל הרישום הלקוי, נטל השכנוע עובר לנתבע. למעט ההסבר הכללי לעיל, ומשאין התייחסות לכך בסיכומי הנתבע – המסקנה היא כי הנתבע התרשל, וכתוצאה התובעת איבדה לפחות שלוש שיניים (31, 32 ו – 43).

  1. בשולי הדברים;

א.         לטענת התובעת, הנתבע הבטיח לה הצלחה מלאה של הטיפול ואחריות למשך 10 שנים, והבטיח כי לא צפויות בעיות או סיבוכים. אולם, עובר לביצוע הטיפול בלסת העליונה, ועובר לטיפול גם בלסת התחתונה, התובעת חתמה על "טופס הסכמה לטיפול כירורגי במשתלים דנטליים", בהם הובהר לה כי קיים סיכוי שהשתל לא ייקלט או שתהיה ספיגת עצם. במקרה כזה, הנתבע התחייב לחזור על הטיפול, ללא תמורה (ראו נספח 2 לתיק מוצגי הנתבע וכן נ/2). הצהרתה של התובעת לפיה הנתבע התחייב להצלחה בטוחה של הטיפול, אינה מדויקת (עמ' 14 שו' 5-6).

ב.         מומחה בית המשפט מסכם כי את הטיפול הטרום-שיקומי היה צריך לבצע כירורג, מנתח פה-ולסת, שיש לו את הידע והניסיון בטיפול בחולים מבוגרים שיש להם בעיות נלוות הדורשות פתרונות כירורגיים מורכבים. אך, איני סבורה כי הונחה לפניי תשתית עובדתית להסקת מסקנה מעין זו, בפרט משהתברר כי אין הסמכה או מומחיות ב"השתלות" המוכרת על ידי משרד הבריאות, ועל כך מסכים גם ב"כ התובעת (עמ' 23 שו' 15).

  1. סיכומה של נקודה זו הוא כי הנתבע התרשל בביצוע הטיפול הרפואי ובמעקב אחר פיה של התובעת. בשל האמור התפתחה דלקת שהובילה לצורך לבצע את הטיפול מחדש ונגרם נזק לתובעת.

 

  1. הנזק

א.         הוצאות רפואיות (אצל הנתבע) – לאור מסקנתי בדבר התנהלותו של הנתבע, עליו להשיב את הסכום ששולם לו בגין הטיפול הרפואי הרשלני. סכום זה מגיע כדי 76,000 ₪ (סעיף 131 לסיכומי התובעת), אשר אמנם לא גובה על ידי התובעת בחשבוניות, אך הנתבע אישר כי קיבל לכל הפחות סכום זה (עמ' 24 שו' 18-25). הסכום הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה בת השנתיים וחצי בה טופלה התובעת על ידי הנתבע ועד היום מגיעים לסך של 93,000 ₪ [במעוגל].

ב.         הוצאות רפואיות לאחר הטיפול אצל הנתבע

(1)        התובעת עותרת לתשלום פיצוי בסך של 560,000 ₪ הכולל "החזרת המצב לקדמותו", הוצאות הטיפול בפועל והוצאות בגין ביצוע החלפות עתידיות של מבנים, שתלים וכתרים.

(2)        על מנת לשקם את פיה, היה על התובעת לעבור ניתוח השתלת בלוק עצם, לעקור שתלים ושיניים, וזאת כדי להביא את הפה למצב שבו ניתן לבצע את ההשתלות פעם נוספת ולאחר מכן לבצע את השיקום הקבוע. מומחה בית המשפט התייחס בחוות דעתו לעלויות הטיפול בפיה של התובעת (לרבות החלפות עתידיות) והעמידן על 158,000 ₪. אולם, בנקודת זמן זו של כתיבת פסק הדין ניתן לדייק יותר, באשר עלות הטיפול אצל פרופ' צ'אושו וד"ר שלזינגר על מנת להחזיר את פיה של התובעת למצב בו ניתן יהיה לשוב ולשקמו, כבר ידועה. וכך, בגין עלות השתלת בלוקי עצם, יש לפצות את התובעת בסכום כולל של 49,235 ₪ (46,000 ₪  צמוד מיום 1.7.11 בצירוף ריבית מאמצע התקופה); בגין עקירת 5 שתלים ועקירת 5 שיניים על ידי פרופ' צ'אושו 8,305 ₪ (7,650 ₪ מיום 31.3.11 בצירוף ריבית מאמצע התקופה) ובגין ביצוע 4 עקירות על ידי ד"ר שלזינגר 1,660 ₪ ( 1,600 ₪ מיום 23.5.12 בצירוף ריבית מאמצע התקופה) (נספח 8 לתיק מוצגי התובעת). סך הכל 59,000 ₪ (במעוגל).

אין מקום לפצות את התובעת בגין ביצוע שתלים חדשים, מבנים, כתרים וגשרים, אם אלו שנעשו על ידי פרופ' צאושו אם אלו שבוצעו על ידי ד"ר שלזינגר, מאחר שזוהי הוצאה שהתובעת היתה מוציאה גם אלמלא טיב הטיפול הרפואי של הנתבע. כמו כן, איני פוסקת לתובעת החלפות עתידיות של שתלים, מבנים וכתרים, שהרי ככל שיש צורך בהחלפתם, ממילא היתה נדרשת לכך גם אלמלא רשלנותו של הנתבע. הצורך בהחלפה עתידית אינו נגזרת של טיב הטיפול אלא של תוכנית הטיפול עצמה, שהבחירה בה לא היתה רשלנית.

הנתבע עקר ברשלנותו שלוש שיניים נוספות (32,31 43), שאחוזי הנכות בגין כל אחת מהן היא 0.25% (סה"כ 0.75%). לאחוזי הנכות אין השפעה גדולה על הנזק הממוני, אלא על הנזק הלא ממוני.

ג.          הוצאות בגין נסיעות וטיפול תרופתי – במהלך טיפוליה אצל הנתבע, והטיפול המתקן לו נדרשה התובעת לאחר מכן, היא נדרשה להוצאות נסיעה ולטיפול תרופתי, שאת סכומו העודף אני אומדת על 3,000 ₪.

ד.         כאב וסבל – במהלך שנתיים וחצי בהם היתה התובעת מטופלת אצל הנתבע היא סבלה מכאבים, מנפיחויות ומדלקות חניכים בשתי הלסתות, שלא לומר אי הנוחות הכללית שנבעה מריח רע שנדף מפיה ותחושת בושה. לבסוף נדרשה לעבור את מרבית הטיפול פעם נוספת, לא לפני שנזקקה לניתוח נוסף – בשתי הלסתות – להשתלת בלוק עצם. אני אומדת את ראש הנזק של כאב וסבל בסכום של 80,000 ₪.

ה.         סך כל הפיצוי בגין עוולת הרשלנות:

החזר עלות הטיפול אצל הנתבע                           93,000 ₪

עלות הטיפול אצל פרופ' צ'אושו וד"ר שלזינגר      59,000 ₪

הוצאות בגין נסיעות וטיפול תרופתי                     3,000 ₪

כאב וסבל                                                          80,000 ₪

סה"כ                                                                235,000 ₪

הפרת חובה חקוקה – הסכמה מדעת לטיפול הרפואי

  1. סעיף 14(א) לחוק זכויות החולה קובע כי "הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות". על רופא שיניים לבצע את הטיפול לאחר שקיבל את הסכמתו מדעת של המטופל לטיפול המוצע. על מנת לקבל הסכמה זו, "על רופאים להציג בפני מטופליהם החלטות חשובות המחייבות הפעלה של שיקול דעת – כאשר אין מדובר במצבי דוחק וחירום – מוקדם ככל האפשר, באופן שייתן להם שהות לקבל החלטה מושכלת בנושא. לא תמיד הדבר אפשרי, למשל במקרה של "סיבוך" במהלך פרוצדורה רפואית המחייב קבלת החלטה מיידית. אולם, אין ספק שכך נדרש בכל הנוגע לסיכונים צפויים שהתייחסות אליהם אמורה להיות חלק מן המעקב הרפואי השגרתי" (ע"א 4380/13 ריקמן נ' שירותי בריאות כללית (2015) בפסקה 21).
  1. על מנת שהתובעת תזכה בפיצוי על נזקיה בגין העדר הסכמה מדעת, עליה להוכיח קשר סיבתי בין העדר הגילוי בהיקף הראוי לבין החלטתה לעבור את הטיפול הרפואי. מבחן זה הוא מבחן סובייקטיבי בעיקרו, של המטופל עצמו. אם יוכח כי המטופל היה עובר את הטיפול הרפואי בכל מקרה, לא קמה עילה לפצותו בעילה של הפרת חובה חקוקה (ע"א 1997/10 צורף נ' ד"ר רוזנבאום (2012) בפסקה 9).
  1. בכרטיס הטיפול של התובעת אצל הנתבע צוין בתאריך 11.2.08 כי "המטופלת הגיעה לייעוץ ראשוני, בוצע צילום פנורמי וניתנו תוכניות לטיפול בלסת עליונה ותחתונה" (נספח ג' לתיק מוצגי הנתבע). האם עובר להצעת תוכניות הטיפול בשתי הלסתות ניתנו לתובעת הסברים אודות הסיכויים והסיכונים שלהן ? הנתבע מסכים (בסיכומיו) כי לתובעת גורמי סיכון, ההופכים אותה למועמדת לטיפול שמרני, אולם גם לשיקום קבוע יתרונות משמעותיים הן מבחינה אסתטית הן מבחינת איכות חיי המטופל. ברי כי על מנת שרופא יקבל החלטה מושכלת לגבי תוכנית הטיפול המוצעת ויקבל את הסכמתו המודעת של המטופל, עליו להיות מודע למצבו הרפואי של המטופל.

עובר לתחילת הטיפול אצל הנתבע, התובעת התבקשה למלא שאלון רפואי (נספח ג' לתיק המוצגים של התובע). היא נשאלה האם היא סובלת מסוכרת והשיבה "גבולית שומרת דיאטה". עוד ציינה כי היא מעשנת "7-5 סיגריות ביום". מבלי להידרש למועד שבו מילאה התובעת את השאלון (28.2.08) שהוא כשבועיים לאחר שהוצעה לה תוכנית הטיפול (11.2.08), אין בשאלון כל שאלה בקשר לנושא בריחת סידן, כאשר מוסכם – גם על הנתבע – כי למחלה זו יש רלוונטיות להצלחת הטיפול והנושא של השפעת המחלה על השתלות עצם ועל שתלים עלה בספרות המקצועית ובמחקר הרפואי כבר בשנים 2004-2008. נכונה אני לצאת מתוך נקודת הנחה כי כל גורמי הסיכון היו ידועים לנתבע בעת שהציע לתובעת את תוכנית הטיפול הספציפית (שיקום קבוע). השילוב של סוכרת (גם אם מאוזנת), בריחת סידן וטיפול תרופתי, עישון, ומחלת חניכיים היה צריך לכל הפחות, לעלות על סדר היום מול התובעת את הסיכונים בטיפול בו היא חפצה, והיה על הנתבע להציע לה תוכנית חלופית. יודגש כי התובעת הגיעה למרפאה לאחר שלא המשיכה את הטיפול בבית החולים איכילוב, אך הנתבע לא ביקש לראות את הרשומה הרפואית שם, שיכולה היתה לתת לו אינדיקציה נוספת באשר להלך מחשבתם של רופאים אחרים שבדקו וטיפלו בה, ולכל הפחות לשקול חלופה אחרת לביצוע הטיפול. עיון בכרטיס הטיפול מעלה כי הנתבע לא הציע לתובעת טיפול חלופי, בעוד שראוי היה לתתו, וראוי היה גם לתעד את ההסברים שניתנו לה על התוכניות. מאחר שכרטיס הטיפול לא מולא כדבעי, לא ניתן לדעת אם הוצעה תוכנית טיפול חלופית, ואם התובעת הוזהרה, נוכח שילוב גורמי הסיכון, כי התוכנית עלולה להיכשל.

לכאורה, הן בטופס ההסכמה לטיפול שנחתם על ידי התובעת בתאריך 28.2.08 (נ/2) עובר לטיפול בלסת העליונה, הן בטופס ההסכמה לטיפול שנחתם על ידה בתאריך 12.6.08 (נספח 2 לתיק מוצגי הנתבע) עובר לטיפול בלסת התחתונה, הודפס כי הוסברו לה דרכי טיפול חלופיות. אולם, בהעדר פירוט בטפסים עצמם ואף לא בכרטיס הטיפול, בשל הכשל במילוי כרטיס הטיפול כראוי, אין לדעת מה היו דרכי הטיפול החלופיות שהוצעו לתובעת והאם ניתנה לה האפשרות לשקול אותן, על סיכוניהן וסיכוייהן, ולבחור במי מהן על יסוד מידע מלא.

  1. עם זאת, מעדותה של התובעת שלפניי עולה כי היא היתה מודעת, עוד מטיפוליה בבית החולים איכילוב, כי קיימת בעיה לבצע שיקום קבוע בלסת העליונה, שאם לא כן לא היתה עוזבת את המרפאה שם. התרשמתי כי התובעת עזבה את מרפאת בית החולים איכילוב מאחר שהיתה חדורת רצון כי בפיה יותקן גשר קבוע, על מנת שאיכות חייה תהיה יותר טובה (התובעת, בעמ' 10 שו' 5-6). ומשפנתה לנתבע, היא מצאה אצלו אוזן קשבת לרצונה זה. כאמור, אין בכך כדי לפטור את הנתבע מלסבר את אוזנה של התובעת על אודות הסיכונים הכרוכים במצבה, ובהתאמה ליתן לה אפשרות או אפשרויות טיפול חלופיות על מנת שהיא תוכל לקבל החלטה מושכלת בעניינה-שלה. אולם, איני סבורה כי הוכח שלו היתה מקבלת הסבר ממצה ומלא על אודות תוכנית הטיפול המוצעת היא היתה זונחת אותה לטובת תוכנית טיפול שמרנית. יוטעם כי גם לאחר שתוכנית הטיפול אצל הנתבע נכשלה, התובעת עדיין רצתה בשיקום קבוע, היא פנתה למומחה נוסף, לפרופ' צ'אושו (כשהיא מאד מרוצה מטיפולו), ולד"ר שלזינגר שהשלים את השיקום לשביעות רצונה המלאה (עמ' 14 שו' 12-13, שו' 27-29). בדיעבד, היא מאד מרוצה מכך שבפיה שיקום קבוע, הדבר תרם לחיזוק ביטחונה העצמי (עמ' 12 שו' 20-27). וכך, בסופו של דבר, לשאלה "התאים לך מאד שהציעו לך משהו קבוע" השיבה בכנות – בחיוב (עמ' 13 שו' 12-13). וזו לטעמי תמצית העניין, התובעת היתה חדורת מוטיבציה לשקם את פיה שמגיל צעיר היה חסר שיניים בלסתו העליונה. היא ביקשה לעצמה, ואין בכך כל פסול, לחזק את ביטחונה העצמי וליצור לעצמה איכות חיים. כל אלה, יחד עם תוכנית הטיפול שהציע לה הנתבע קסמו לה, וגם אם הנתבע לא פירט בפניה תוכנית חלופית או פרש בפניה את הסיכונים, לו היתה יודעת על כך מבעוד מועד, היא עדיין היתה ממשיכה בתוכניותיה בעיניים פקוחות ומפוכחות.

לפיכך, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין העדר הסכמה מדעת או הפרת חובה חקוקה, ביחס לתוכנית הטיפול שהוצעה לה.

 

פגיעה באוטונומיה

 

  1. תביעה בעילה של רשלנות רפואית כוללת דרך כלל שלושה מרכיבים: רשלנות בטיפול, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה. למרות שרכיבים אלו שונים זה מזה, בפועל העילות מוציאות זו את זו, ואם מוכחת רשלנות בטיפול הרפואי, לא נדונות שאר העילות. ככל שלא מוכחת רשלנות בטיפול הרפואי, בית המשפט דן בעילה של הפרת חובה חקוקה, ורק אם זו אינה מוכחת נדרש בית המשפט לעילה של פגיעה באוטונומיה (ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (2012) בפסקה 12).
  1. האוטונומיה של אדם על גופו כוללת את זכותו לעצמאות ולשליטה על גופו, את זכותו לגבש את רצונו ולבחור ולהחליט על פי רצונות אלו, וגם – את החירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו. מזכותו של אדם לכבוד ולאוטונומיה, נגזרת זכותו לקבל מידע על טיפול רפואי המוצע לו וזכותו שלא לבצעו מבלי שניתנה הסכמתו המודעת. חלה על הרופא חובה לספר למטופל מידע סביר הדרוש לו כדי לגבש החלטה אישית, מושכלת, בשאלה האם להסכים לטיפול הרפואי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים 'כרמל' חיפה, פ"ד נג(4) 526, 570-573 (1999)). מחדל של מטפל מלקבל את הסכמתו מדעת של המטופל, עלול להקים חובת פיצוי גם אם לא הוכח קשר סיבתי בין העדר ההסכמה לבין הטיפול וגם אם לא נגרם נזק גופני. עצם הפגיעה באוטונומיה מזכה בפיצוי (שם, בעמ' 581-582).
  1. הזכות לפיצוי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה תוחמה על ידי הפסיקה בשניים. ראשית, ייפסק פיצוי אם הפגיעה היתה בליבת הזכות ובעניין מהותי. שנית, הפיצוי אינו נושא פן אובייקטיבי בשל עצם הפגיעה, אלא יינתן על מנת לפצות נזק תוצאתי סובייקטיבי הבא לידי ביטוי ב"תחושות של כעס, תסכול ועוד כיוצא באלה תחושות שליליות שמעוררת התנהגותו של המזיק" (ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון המנוח ראבי, ז"ל (2011) בפסקה 40; ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (2015) בפסקה 39 והאסמכתאות שם).
  1. הנתבע לא פרש לפני התובעת את כל אפשרויות הטיפול, ולמעשה לא אפשר לה להפעיל שיקול דעת עצמאי בבחירתה. הגם שקבעתי כי לא היתה רשלנות בבחירת שיטת הטיפול ולא היתה הפרה של חובה חקוקה (מאחר שהתובעת היתה ממשיכה בטיפול גם אם היתה מודעת לסיכוניו וגם אם היתה מוצעת לה תוכנית טיפול חלופית) – עצם אי מתן זכות הבחירה מהווה פגיעה באוטונומיה. בנסיבות, אני אומדת את הפיצוי בגין האמור בסכום של 20,000 ₪

סך הנזק

  1. סך נזקיה של התובעת הם כדלקמן:

עוולת הרשלנות (ביצוע הטיפול)   235,000 ₪

פגיעה באוטונומיה                      20,000 ₪

סה"כ                                        255,000 ₪

על הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 255,000 ₪, ובצירוף שכר טרחת עורך דין בסכום של 59,700 ₪ [במעוגל] (23.4%) הסכום עומד על 315,000 [במעוגל] בצירוף הוצאות משפט.

אך בזאת לא מסתיים הדיון, שכן הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי נגד אליהו, שתוקף הפוליסה אצלה הסתיים כשנתיים לפני הגשת התביעה כאן.

ההודעה לצד שלישי

  1. פוליסת הביטוח המקורית אצל אליהו, לכיסוי אחריותו המקצועית של הנתבע, היתה לתקופה שבין 1.7.06 – 30.6.07 והיא הוארכה פעמיים עד שהסתיימה בתאריך 30.6.09. פוליסה זו מבוססת על יום הגשת התביעה (claims made) קרי, היא מכסה תביעה המוגשת נגד מבוטח במהלך תקופת הביטוח, בגין אירועים שהתרחשו במהלך תקופת הביטוח או בתקופה הרטרואקטיבית הקבועה בפוליסה (1.1.89) (ראו פוליסה נספח ה' לתצהירו של הנתבע) (להלן: "הפוליסה").
  1. התביעה שלפניי הוגשה בתאריך 21.8.11, למעלה משנתיים לאחר שהפוליסה הסתיימה. לכאורה, די בכך כדי להביא לדחיית ההודעה לצד שלישי נגד אליהו.

 

על סוכן ביטוח כשלוח

 

  1. אולם, לטענת הנתבע, הוא היה מבוטח עוד קודם לשנת 2006 בהראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל"), באמצעות סוכנות הביטוח "מדנס". באותה הפוליסה, בסיס הכיסוי היה על יסוד "מועד האירוע" (occurrence ). כלומר, קיים כיסוי ביטוחי כל עוד האירוע התרחש בתוך תקופת הביטוח, גם אם התביעה עצמה הוגשה לאחריה.

על פי תצהירו של הנתבע, בשנת 2006 הוא ביקש לבדוק אפשרות נוספת לביטוח אחריותו המקצועית, ולכן פנה לסוכן ביטוח המוכר לו – אלי רוסו, אצלו היו לו ביטוחים אחרים (להלן: "סוכן הביטוח") (סעיף 17 לתצהיר). סוכן הביטוח הוא שהציע לו לעבור לאליהו, וסיבר את אוזנו כי הוא מכיר את הביטוח הנוכחי שלו, וכי הפוליסה של אליהו היא "ככל ביטוח אחר". לטענת הנתבע, הוא לא קיבל מסוכן הביטוח או מאליהו הסבר כי הפוליסה של אליהו שונה מבחינת בסיס הכיסוי מהפוליסה שלו בהראל, וכי בכך נקטע הרצף הביטוחי שלו, כך שלא יהיה לו כיסוי לסיבוכים שכיחים ברפואת שיניים. הנתבע טוען כי סוכן הביטוח הוא שלוח של אליהו, ועל כן רואים אותה כמי שהפרה את חובתה להביא לידיעתו ולוודא כי הוא מבין את ההשלכות שברכישת פוליסה שקוטעת את הרצף הביטוחי. למעשה, אליהו גבתה ממנו פרמיה מבלי שנטלה כל סיכון ולפיכך עליה לשאת בכל חיוב בו יחויב, אם יחויב, כפי שמבטחת על בסיס "מועד האירוע" היתה עושה.

  1. לכאורה, הנתבע לא הוכיח שהיתה לו פוליסה קודמת ב"הראל", מאחר שלתצהירו הוא צירף רק את התנאים הכלליים של הפוליסה וגם זאת משנת 2011 (נספח ה' לתיק מוצגיו). אולם, בהצעת הביטוח מיום 22.5.06 (נ/3) הוא ציין כי יש לו פוליסת ביטוח ב"מדנס" אשר עומדת להסתיים בתאריך 30.6.06. אליהו עצמה מבססת טענות שונות של אי-גילוי על בסיס ההנחה כי היתה לו פוליסה קודמת. אין אפוא מחלוקת מהותית על כך כי היתה לנתבע פוליסה קודמת בהראל, על בסיס "מועד האירוע".
  1. סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") קובע כי "לעניין משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב" [הדגשה אינה במקור].

כאמור, הנתבע רואה בסוכן הביטוח שלוח של אליהו. זוהי גם החזקה שבסעיף 33 רישא לחוק חוזה הביטוח. אך אעיר כי בסוף טופס ההצעה לביטוח (נ/3) חתם הנתבע על ההצהרה הבאה: "כמו כן אני ממנה את סוכן/נת הביטוח ה"ה אלי רוסו כשלוחי לצורך מו"מ וכריתת החוזה עם חברתכם בהתאם לסעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981" [הדגשה אינה במקור]. לכאורה, בהתאם להצהרה זו, סוכן הביטוח הוא שלוח של הנתבע (סעיף 33 סיפא לחוק חוזה הביטוח). אולם, תנאי לתוקפה של תנית 'שינוי שליחות' הוא שעל המבטח המסתמך עליה לעמוד לכל הפחות בשתי חובות. הראשונה, כי למבוטח ניתן הסבר מפורט על קיומה של התניה והתוצאות הנובעות מהחלתה. בהקשר זה על המבטח לשכנע כי המבוטח התכוון למנות את סוכן הביטוח כשלוח שלו והוא הבין את המשמעויות הנובעות מכך. השנייה, כי יש להציג את תניית 'שינוי השליחות' במסגרת בולטת (יש הסבורים כי קיימת חובה נוספת, שלישית, ולפיה על תנית 'שינוי השליחות' לעמוד בתנאים של חוק החוזים האחידים, תשמ"ג – 1982  (ירון אליאס דיני ביטוח 1032-1033 (כרך ב, 2009)).

במקרה דנן, בסיכומיה, אליהו זנחה את טענתה שבכתב הגנתה כי סוכן הביטוח פעל מטעמו של הנתבע ובשליחותו ויחד רקמו להעלים מידע מהותי ממנה. למעשה, בסיכומיה היא כלל לא עמדה על מעמדו של סוכן הביטוח כשלוח. ואם תוסיפו לכך את ההלכות לעיל בדבר חובותיו של מבטח המבקש להסתמך על תנית "שינוי שליחות", המסקנה היא כי סוכן הביטוח היה ונותר שלוח של אליהו (ראו גם ת.א (ת"א) 2668/99 בש"א 5092/00 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' בורובסקי (2000) לפיו לפעולה המשפטית של חתימת מבוטח על תניית 'שינוי שליחות' בסופו של המשא ומתן יש תוקף פרוספקטיבי, מכאן ולהבא, ולכן אין בכך כדי למנוע ממנו מלהגיש תביעה על יסוד הטענה כי המבטח, באמצעות סוכנו, הפר את חובות הגילוי כלפיו).

  1. היקף החובות של סוכן ביטוח בשלב המשא המתן הוא רחב יחסית. הוא נובע מחובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, ממהותו של חוזה הביטוח, ומהיחסים שבין הלקוח לבין הסוכן והמבטח – יחסים בהם קיימים פערי כוחות ומידע בין המבטח שזהו תחום עיסוקו לבין הלקוח שנעדר מקצועיות וניסיון. הציפייה הסבירה שנוצרת אצל הלקוח היא כי סוכן הביטוח ישמור על ענייניו בצורה טובה (רע"א 5695/06 סייף נ' מרעי (2009) בפסקה 13). חובות סוכן הביטוח כוללות, בין היתר, את החובה לבחון עבור הלקוח את ההצעות הטובות ביותר ולוודא שהכיסוי הביטוחי הוא "ראוי ומספיק"; לגלות למבוטח ולהסביר לו את ההבדלים, ככל שקיימים, בין הביטוח שביקש לבין זה שקיבל; לפרוש בפני הלקוח את מגוון אפשרויות ההתקשרות העומדות לרשותו, לגלות כל מידע רלוונטי בקשר לכך; להעמיד את הלקוח על שינויי פוליסה, ככל שנוצרה שגרה קבועה של נוסח פוליסה; ולהסביר על אודות תניות משמעותיות וחריגים לכיסוי הביטוחי (שם, בפסקאות 10-12; על מעמדו של סוכן הביטוח ראו גם בע"א 190/99 נעמט נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4) 652, 659 (2001); ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים, פ"ד מה(2) 811, 818 (1991)).
  1. מעדותו של סוכן הביטוח עולה כי ביטוחי רשלנות מקצועית הוא תחום בו הוא מתמצא, וכי הוא יודע את ההבדל בין פוליסת ביטוח המבוססת על "מועד האירוע" לבין פוליסה המבוססת על "יום התביעה" (עמ' 17 שו' 6 – עמ'  18 שו' 5). את הפוליסה הספציפית שמכר לנתבע הוא "לא זוכר בדיוק מכיר באופן כללי", והוא אינו מכיר פוליסות נוספות לכיסוי אחריות מקצועית של רופאי שיניים (עמ' 17 שו' 13-16). הסוכן לא הכיר את פוליסת האחריות המקצועית הקודמת שהיתה לנתבע, והוא גם לא זכר את השיחה שניהל עם הנתבע עובר לעריכת הפוליסה הספציפית, או שיחות ביחס לחידושה. עם זאת העיד כי "אנחנו בד"כ מסבירים על פוליסה שאנו מוכרים" (עמ' 18 שו' 27, עמ' 19 שו' 5-6). אך אם סוכן הביטוח לא הכיר את פוליסת האחריות המקצועית הקודמת של הנתבע ב"הראל", למרות שהנתבע ציין זאת בטופס ההצעה נ/3, ואם אינו מכיר פוליסות נוספות לכיסוי אחריות מקצועית של רופאי שיניים, יש קושי לקבוע כי הוא ידע שיש צורך להסביר לנתבע את ההבדלים בין סוגי הביטוחים או להזהיר אותו מפני הסיכון הכרוך במעבר ביניהם, וכי למעשה הנתבע עלול למצוא עצמו ללא כיסוי ביטוחי למרות שהוא מבוטח ברציפות.

משסוכן הביטוח לא העמיד את הנתבע על ההבחנות – המשמעותיות – שבין שני המשטרים הביטוחיים שבפוליסות, זו שהיתה לו ב"הראל" לעומת זו של אליהו (השוו: תא (נצ') 2/93 ורור נ'מסדר פאטי ביני פראטללי (2000) בפסקה 13), העלולות לגרום לכך שעל אף שביטח עצמו במהלך השנים ברציפות, לא יהיה לו כיסוי ביטוחי, אזי כלפי הנתבע, סוכן הביטוח ואליהו חד-הם, ועל אליהו מוטלת האחריות למעשי סוכנה (שהמשיך להיות סוכנה לכל הפחות גם בשנת 2012 (ראו תצהיר חוקר מיום 27.2.14 שהוגש בהסכמה). מבחינת מעשית, על אליהו לשפות את הנתבע כאילו היתה בידו פוליסת ביטוח המבוססת על "מועד האירוע". גם אם הנתבע קיבל את הפוליסה, אין לצפות ממנו – כמי שאינו בקיא בתחום הביטוח – כי יעמוד בעצמו על הסיכון שבשינוי משטרי הביטוח.

  1. אך בכך לא תמה הבדיקה, שכן אליהו טוענת כי בעת שהמבוטח מילא את הצעת הביטוח (נ/3) הוא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו לפיו חוק חוזה הביטוח, מאחר שלא נתן תשובות מלאות וכנות בעניינים מהותיים. התוצאה של הפרת חובת הגילוי היא פטור מתשלום תגמולי ביטוח.

חובת הגילוי

  1. סעיפים 6-8 לחוק חוזה הביטוח דנים בחובת הגילוי של מבוטח כלפי מבטח לפני כריתת החוזה ביניהם, ובתוצאות אי הגילוי. וכך נקבע:

    חובת גילוי

  1. (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן – ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה.

     (ב)     …

     (ג)     הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה.

תוצאות של אי גילוי

  1. (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.

       (ב)      ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה.

       (ג)       קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1)   התשובה ניתנה בכוונת מרמה;

(2)   מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח.

שלילת תרופות

  1. המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 7 בכל אחת מאלה, אלא אם התשובה שלא היתה מלאה וכנה ניתנה בכוונת מרמה:

(1)   הוא ידע או היה עליו לדעת את המצב לאמיתו בשעת כריתת החוזה או שהוא גרם לכך שהתשובה לא היתה מלאה וכנה;

(2)   העובדה שעליה ניתנה תשובה שלא היתה מלאה וכנה חדלה להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח, או שלא השפיעה על מקרהו, על חבות המבטח או על היקפה. [הדגשה אינה במקור]

על אדם המבקש להתקשר בחוזה ביטוח חלה, לפי סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, חובת הגילוי. זו משתרעת על החובה להשיב על שאלה מהותית שהוצגה לו בטופס ההצעה בתשובה מלאה וכנה, וכן לגלות כל מידע מהותי למבטח הגם שלא נשאל על אודותיו או ביחס אליו באופן ספציפי. במידה שהמידע לא היה מלא וכן, אזי קמה למבטח שגילה את המידע וכל עוד לא אירע מקרה הביטוח, הזכות לבטל את חוזה הביטוח. אם המבטח גילה את המידע לאחר קרות מקרה הביטוח, הוא רשאי להפחית את תגמולי הביטוח בשיעור יחסי, וייתכנו מקרים בהם יהיה פטור מתשלום תגמולים (בג"צ 6215/12 באסטאקאר נ' שר האוצר (2015) בפסקה 5).

  1. כאשר נשאל הנתבע בהצעת הביטוח (נ/3) "האם הוגשו נגדך תביעות כלשהן בגין מחדל, טעות או רשלנות ב- 5 השנים האחרונות ?". הוא השיב "כן. 4-5 תביעות בשנים אלה, חלקם נדחה חלקם נסגר בפשרה – מעולם לא הורשעתי ברשלנות רפואית". אליהו מנסה להיתלות בהליכים משמעתיים שהתנהלו נגד הנתבע במשרד הבריאות, בעקבותיהם הנתבע הושעה מלעסוק ברפואת שיניים במשך חודשיים (עמ' 28 שו' 26 – עמ' 29 שו' 14). עוד נשאל התובע בהצעת הביטוח "האם ידוע לך על אירועים ו/או נסיבות ו/או תלונות כלשהם אשר עלולים לגרום להגשת תביעה כלשהיא נגדך". הוא השיב על שאלה זו בשלילה. לטענת אליהו, הנתבע הורשע בהתנהגות שאינה הולמת רופא, וידע כי תלונה זו עלולה להוביל לתביעת פיצויים נגדו. לפיכך, היה עליו לדווח על המקרה בהצעת הביטוח.

טענות אלו של אליהו נדחות. ההליכים המשמעתיים וההרשעה בגין התנהגות שאינה הולמת רופא לא היו בקשר עם טיפולו של הנתבע בתובעת. אין אליהו זכאית להיתלות באמור, מאחר שתשובת הנתבע לא השפיעה על מקרה הביטוח הנוכחי, על חבותה של אליהו או על היקפה (סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח).

  1. שאלה נוספת אותה נשאל הנתבע בהצעת הביטוח (סעיף 4 בטופס נ/3) היתה "האם אי פעם ביטלו את האחריות המקצועית שלך או סירבו לחדשו או ניתנו תנאים מיוחדים לביצוע הביטוח ? אם כן, פרט". הנתבע לא השיב על שאלה זו. בחקירתו הנגדית נימק כי לא השיב על השאלה משום ש"ככה, זה לא היה רלוונטי" להבנתו של הנתבע, ככל שתשובה לשאלה זו היתה חשובה לאליהו, היא היתה מחזירה לו את טופס ההצעה על מנת שישלים את תשובתו (עמ' 31 שו' 7-12). מתברר, מעדותו של הנתבע, כי הראל, שביטחה אותו עובר לפוליסת אליהו, הגיעה למסקנה כי אין כדאיות כלכלית להמשיך לבטחו בשל הצטברות מקרי ביטוח בגינם היה עליה לשלם (עמ' 30 שו' 16-19).

מחד גיסא, הדעת אינה נוחה מהתנהלותו זו של הנתבע אשר יכול היה להניח כי אם ישיב על השאלה בחיוב יתקל בקושי בהוצאת הפוליסה, ולכל הפחות תידרש ממנו פרמיה בהתאם לסיכון. מאידך גיסא, אי-מתן תשובה לשאלה זו היה גלוי, בפרט על רקע העובדה כי הנתבע השיב על יתר השאלות שבטופס הצעת הביטוח (נ/3). בשקלול הדברים, ומאחר שלא התרשמתי מכוונת מרמה אצל הנתבע, אליהו לא היתה רשאית לשמור את הטענה בדבר הפרת חובת הגילוי לשעה המתאימה לה, לאחר שבמשך שלוש שנים גבתה מהנתבע פרמיה עבור הביטוח. אם הסכימה להתקשר בחוזה הביטוח, מבלי לעמוד על תשובה מלאה לשאלה זו, שלדידה היא מהותית, היא נטלה על עצמה את הסיכון שלא תוכל לבטל את החוזה בעתיד (רע"א 11161/07 אזולאי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2008) פסקאות ח-י).

אשם תורם

  1. לקראת חודש יוני 2009 או בסמוך לכך הנתבע הוא שהודיע לאליהו כי הוא אינו מעוניין להמשיך יותר להיות מבוטח אצלה (עמ' 32 שו' 25-29). עובר לבקשתו, לא התייעץ עם כל גורם, אלא החליט להפסיק את הביטוח נוכח עלותו הגבוהה (עמ' 32 שו' 30 – עמ' 33 שו' 5). לו היה מאריך את תקופת הביטוח, אזי על פניו (ובאם לא היה מוכח אחד מחריגי הפוליסה), לא היתה מניעה לקבל את מטריית הכיסוי הביטוחי של אליהו גם למקרה של התובעת. אך הנתבע הוא שבחר, מיוזמתו, לעבור ל- MPS – ארגון רופאים אנגלי המשפה את חבריו בגין תביעות נזקין ברשלנות רפואית (ראו הסבר בנספח ז' לתיק מוצגי הנתבע). המעבר נעשה לאחר שהנתבע שוחח עם נציג MPS בטלפון ומילא שאלון (עמ' 33 שו' 17, שו' 26-27), כאשר עובר לעריכת הביטוח לא שאל הנתבע את הנציג מהו ההבדל בין פוליסת אליהו לבין המוצר המוצע על ידי MPS, והסתפק בכך שיש כיסוי ל"רשלנות רפואית" (עמ' 34 שו' 2-7). כיסוי זה, מתברר, מבוסס על "מועד האירוע", בניגוד לפוליסה באליהו המבוססת על מועד "הגשת התביעה". הנתבע לא תבע את MPS ("אין לי בעיה איתם" (עמ' 34 שו' 9)), למרות שהצטרף לארגון שהמוצר הביטוחי המוצע על ידו שונה באופן מהותי מהמוצר הביטוחי הקודם שהיה בידו. אם הביטוח ב – MPS היה על בסיס זהה לפוליסת אליהו ("הגשת התביעה"), יכול שלנתבע היה כיסוי ביטוחי בגין הטיפול הרפואי בתובעת. על פניו, גם נציג MPS לא סיבר את אוזנו של הנתבע כי הוא עובר ממשטר ביטוחי אחד למשנהו, מעבר שיש בו סיכונים, ובכל זאת הנתבע לא שלח הודעה לצד שלישי נגד MPS. יתכן, שהדבר נובע מאופייה של MPS, יתכן כי היה זה מאחר שאותו נציג אינו סוכן ביטוח.

אך זאת אין להכחיש; במועד ההצטרפות של הנתבע ל – MPS  הוא כבר ידע שיש בעיה בכיסוי הביטוחי באליהו, מאחר שהוגשה נגדו תביעה אחרת בבית משפט השלום בתל אביב (ועוד לפני כן הוא קיבל מכתב דרישה) (עמ' 35 שו' 24-29). חרף האמור, הנתבע לא ביטח עצמו בפוליסה שתיצור רצף ביטוחי לפוליסה באליהו המבוססת על הגשת התביעה, ולחילופין לא המשיך את הפוליסה באליהו, גם לא תוך תשלום פרמיה גבוהה יותר. אשמו התורם להשתלשלות האירועים שבסופם מצא עצמו חסר ביטוח נאמדת ב – 30%.

דרישה להחזר תקבול ששולם לנתבע

  1. בפוליסה של אליהו סייגים לחבותה. כך למשל, סייג 7(ג) הקובע כי המבטח לא יהיה אחראי בגין "הוצאות שהוצאו ע"י המבוטח לשם תיקון ו/או השבה לקדמות של עבודה וכן תקבולים שנתבע המבוטח להחזיר ללקוחותיו" [הדגשה אינה במקור]. סייג דומה מופיע בפוליסה הקודמת של הנתבע בהראל [סעיף 3.15] (וגם בפוליסת "כלל" [בסעיף 14] שהוגשה על ידי הנתבע כדוגמא לתנאים כלליים של פוליסת מקצועות הרפואה). משמע, כי חבותה של אליהו אינה כוללת סכום של 93,000 ₪ שהם התקבול ששילמה התובעת לנתבע עבור הטיפול הרפואי שלו בה, ושעליו להחזירו.
  1. סכום השיפוי בו חבה אליהו כלפי הנתבע הוא 162,000 ₪ (93,000 ₪ – 255,000 ₪), ולאחר ניכוי של 30% אשם תורם (48,600 ₪) נותר סכום של 113,400 ₪. לכך יש להוסיף 26,540 ₪ [במעוגל] שכר טרחת עורך דין (23.4%) ו – 70% מהוצאות התובעת.

סכום השיפוי עומד אפוא על 140,000 ₪ (113,400 ₪ + 26,540 ₪) [במעוגל] בצירוף 70% מסכום מהוצאות התובעת.

סוף דבר

  1. א. דין התביעה, להתקבל בחלקה.

הנתבע ישלם לתובעת סכום של 315,000₪ [במעוגל]. סכום זה כולל שכר טרחת עורך דין. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט (על יסוד קבלות).

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

ב.         ההודעה לצד שלישי מתקבלת בחלקה.

אליהו תשפה את הנתבע בסכום של 140,000 ₪ וכן ב – 70% מההוצאות אותם ישלם הנתבע לתובעת (להלן יחדיו: "סכום השיפוי"). סכום השיפוי ישולם בתוך 30 ימים מהיום בו יציג הנתבע לאליהו אסמכתא על תשלום לתובעת. לא ישולם סכום השיפוי במועד, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום לתובעת ועד לתשלום בפועל.

בנוסף, אליהו תישא בשכר טרחת עורך דין הנתבע בסכום של 32,800 ₪ [במעוגל] ובהוצאות הנתבע (על יסוד קבלות).  סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. לא ישולמו הסכומים במועדם, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

5129371המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.

54678313ניתן היום,  כ"ה אלול תשע"ו, 28 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.